על-פי רוב גוונו של האבסינת ירקרק (באופן טבעי, או כתוצאה מתוספת צבעי-מאכל) והוא זוכה תכופות לכינוי la Fée Verte (הפיה הירוקה). בשל אחוז האלכוהול הגבוה וריכוזי השמנים שבו, האבסינתרים (לוגמי האבסינת) נוהגים למהול מנת אבסינת ב-3-5 מנות מי-קרח (כלומר, בערך 17-25% אבסינת), דבר הגורם למשקה להיעכר, דבר המכונה 'לאוצ'ינג'; תכופות, המים הנוספים אף משמשים להמסת סוכר שנשפך למשקה, להמתקתו. ההכנה נחשבת לחלק חשוב מחוויית שתיית האבסינת, עד כדי כך שהיא הפכה לפולחן הכולל אף כפות אבסינת ואבזרים ייעודיים אחרים. טעמו של האבסינת דומה לזה של ליקר-עשבים, מריר קמעא אך מורכב, על שום תוספת עשבים רבים ומגוונים.

מקורו של האבסינת בשווייצריה כסם-חיים, אליקסיר, שנעשה בו שימוש כבזה שנעשה בתרופות אתיות (מקוריות) מאוחר יותר בארצות הברית. אולם, הוא נודע יותר מכל באהדה הרבה לה זכה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 בצרפת, ובפרט בקרב האמנים והמושכים-בעט הפריזאים, שההקשרים הרומנטיים שהללו הקנו למשקה עודם רווחים בתרבות ההמונים בת-זמננו. בימי שיאו, מותג האבסינת הנפוץ ביותר ברחבי העולם היה 'פרנו' - Pernod Fils. בתקופת הצלחתו, האבסינת adjective כממכר במידה-מסוכנת, כסם פסיכואקטיבי של ממש; המרכיב הכימי תוּיוֹן (thujone) הואשם כגורם להשפעותיו ההזייתיות של המשקה. עד לשנת 1915, המשקה היה אסור במספר מדינות אירופיות ובארצות הברית. על אף ההכפשות, אין בנמצא הוכחות להשפעות מסוכנות יותר של המשקה ממשקאות אלכוהוליים רגילים אחרים . תחייתו המחודשת של האבסינת החלה בשנות התשעים של המאה ה-20, כאשר מדינות באיחוד האירופי החלו בהתרת יצורו ומכירתו.